כשהילדים כבר גדולים… אבל עדיין צריכים את אבא ואמא....

כשהילדים כבר גדולים… אבל עדיין צריכים את אבא ואמא....

אתם מתגרשים והילדים כבר גדולים?

מה זה בעצם אומר?

תחשבו על זוג שמגיע לגישור.

דנה וקובי (שמות בדויים) הגיעו לגישור. הם נשואים יותר מ־25 שנה, ויש להם שני ילדים מקסימים: אור בת 19 ומתן בן 22.

מתן כבר גר מחוץ לבית, לומד באוניברסיטה ומתחיל את חייו העצמאיים.

אור עדיין בבית, חיילת ומן הסתם, עדיין נשענת על ההורים בהרבה מאוד היבטים.

על פניו, חוקית, זה פשוט: שני הילדים בגירים. לא נדרש להסדיר זמני שהות או אחריות הורית.

מתחילים את תהליך הגישור, מגיעים לנושא מימון הוצאות הילדים ומהר מאד עולה השאלה: מה עם שכר הלימוד של מתן?

ואחריה: מה עם שכר הדירה שלו?

דנה אומרת: "ברור שאני רוצה שנמשיך לעזור לו. הוא רק בן 22."

קובי מהנהן: "גם אני. אבל… איך בדיוק נממן את זה עכשיו? הרי הגירושין הללו זו עיסקה כלכלית כל כך גרועה..."

ופה מגיעה שאלה שלא תמיד נעים לשאול אבל תהליך הגישור מהווה הזדמנות שאולי לא היתה נוצרת לזוג נשוי: מה ההורים בעצם יכולים להרשות לעצמם? כי לפני הפרידה אולי היו בבית שתי משכורות, משכנתא אחת והוצאות של משק בית אחד. אחרי הפרידה – פתאום יש שתי דירות, שני חשבונות חשמל, שתי מכוניות, מעבר דירה ועוד הרבה מאוד עלויות חדשות.

והילדים? הם עדיין צריכים את שכר הלימוד, את שכר הדירה, את הרכב, את העזרה בתקופת המעבר.

ההורים רוצים לתת. אבל לפעמים פשוט אין מאיפה.

ואז עולה עוד שאלות מורכבות:

אם אחד ההורים מרוויח משמעותית יותר מהשני – האם נכון ששניהם ישתתפו באותה מידה?

ואם אחד מהם נשאר עם הבית והשני צריך להתחיל מחדש – האם גם זה צריך להילקח בחשבון?

ומה קורה כאשר הרצון להיות "אבא ואמא טובים" מתנגש עם הצורך של כל אחד מההורים לבנות לעצמו חיים כלכליים אפשריים אחרי הפרידה?

אלה לא שאלות שיש להן תשובה אחת נכונה.

וזה בדיוק המקום שבו נכנס תהליך הגישור, שיכול להיות כל כך משמעותי ומשנה חיים.

נשאל: מה וכמה הילדים צריכים? וגם, במקביל: כמה אתם יכולים? ומה אתם רוצים? מה חשוב לכם? איפה אפשר להתגמש? על מה לא תרצו לוותר? ומה יקרה אם המציאות הכלכלית של אחד מכם תשתנה?

לפעמים ההסכמה תהיה שההורים ימשיכו לממן את הלימודים. לפעמים יחליטו על תקרה שנתית. לפעמים אחד יממן יותר והשני פחות, בהתאם ליכולות. לפעמים יסכימו לעזור במגורים, אבל יסבירו שאת שאר ההוצאות הילד יממן באופן עצמאי. ולפעמים הם יחליטו שלא לקבל בשלב הזה החלטות חלוטות, אבל העיקר שהנושא עלה לסדר היום וגיבשנו ביחד מנגנון שיסייע להם לקבל החלטות בהמשך.

וזה לא אומר שההורים פחות אוהבים את הילדים או שפחות אכפת להם מהם. זה אומר שגם להורים יש חיים שצריך להמשיך לקיים.

בגישור אנחנו לא מחפשות את ההסכמות "הכי נדיבות" על הנייר. אנחנו מחפשות הסכמות שאפשר לחיות איתן ולעמוד בהן, זה למעשה הדבר הכי חשוב.

אז אולי השאלה הנכונה היא לא "האם אנחנו עדיין חייבים לממן את הילדים?" אלא: "איך אנחנו בוחרים ויכולים להמשיך להיות שם בשבילם בלי שאף אחד מאתנו יקרוס בדרך כלכלית ובנוסף, מהי התפיסה החינוכית שלנו בהיבט עצמאות כלכלית?"

כי גם כשהילדים כבר בני 18, 22 או 24…ילדים זה ילדים...

הסכם טוב הוא זה שמצליח להחזיק יחד את שני הדברים: את האהבה והאחריות של ההורים כלפי הילדים, ואת הצורך של כל אחד מההורים להמשיך לחיות, להתקיים ולבנות את חייו מחדש.

וזה בדיוק מה שאנחנו אוהבות בגישור: אין נוסחה אחת. יש משפחה אחת, עם צרכים, יכולות, תפיסות חינוכיות, רצונות ומציאות כלכלית משלה.

וההסכם - צריך להתאים בדיוק, אבל בדיוק אליה, לאותה המשפחה.